שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט רנ״ה:ח׳

8 אבל חולה שהקדיש כו' בשעה שהקדיש כו' הנה דברי הרמב"ם והמחבר בכאן אינם מחוורים והראב"ד כ' בהשגות וז"ל בשעה שהקדיש א"א ואפילו אחר שהקדיש שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן ומ"ש בסוף אחר שהקדיש אמר תנו לא נתברר אצלי עכ"ל ובכסף משנה האריך בזה וכתב שמפני שתמה על הרי"ף ס"פ גט פשוט כתב הרמב"ם כן והסכים עמו בספר לח"מ שם ולא אאריך בזה כיון שבלאו הכי אוכיח לקמן שדברי הרי"ף ברורים ובספר מגדל עוז העתיק דברי ה"ר יוסף הלוי שפירש דבשעה שהקדיש אמר כן דאל"כ הא איבעי' דלא איפשטא אם ש"מ שהקדיש נכסיו יוכל לחזור וקי"ל תיקו חומרא לתובע ולא מצי למהדר ביה והלכך כי אמר תנו אין נותנין ע"כ דבריו ע"ש שהאריך ואני קצרתי וכן הביא הבעל העיטור בסוף אות מ' מתנת ש"מ דף צ"ח סוף ע"ג דברי רבינו אבן מג"ש ונראה לכאורה שע"פ זה הם דברי הרמב"ם תלמידו וכ"כ בספר מ"ע שם אך ק' לי שהרי הרמב"ם גופיה פסק בס"פ ט' מהלכות זכיה בהך בעיא דש"מ שהקדיש דיכול לחזור וכן פסקו שאר הפוסקים וכדלעיל סי' ר"ן סעיף ג' ע"ש ועוד ק' לי על דברי הר"י הלוי דאפי' את"ל דאינו חוזר אתי שפיר דברי רב הונא דודאי אם בא לחזור אינו יכול אבל הוא אינו חוזר אלא שאומר מנה לפלוני בידי וזה לא הקדשתי מתחלה ואדרבה התוספות ושאר פוסקים שהבאת לקמן הקשו דמאי מבעי' ליה לעיל תפשוט ליה מהכא דאינו חוזר דאם יכול לחזור מאי אריא דנאמן משום שאינו עושה קנוני' על ההקדש תיפוק ליה דבלאו הכי נאמן שהרי יכול לחזור בו: וראיתי בבעל המאור ס"פ גט פשוט שכתבו כל מ"ש הר"ר יוסף הלוי בענין זה אין לסמוך עליו עכ"ל ולא כתב טעם וראיה והרמב"ן בס' המלחמות שם כתב שאפשר כדברי ה"ר יוסף הלוי ואין משגיחין על דברי בעל המאור שדחאו בשתי ידיו עכ"ל ולי נראה עיקר כדברי בעל המאור וכמו שהוכחתי:

9 והנה מתחלה אברר דרב הונא מיירי אפי' אחר שהקדיש ואח"כ אברר דעת הרי"ף. חדא מטעם שהשיג הראב"ד דאי בשעה שהקדיש אפי' אחר נמי ומ"ש הכ"מ והלח"מ דמיירי אחר כדי דבור ועוסקין עדיין באותו ענין לא נהירא דכיון שכבר הקדיש ושוב אינו יכול לחזור בו מה לי עסוק באותו ענין או לא. והכי מוכח נמי בש"ס בערכין פ' שום יתומים דף כ"ג ע"א ובשבועות פ' שבועות הדיינים שבועות דף מ"ב ע"ב אפי' אחר שהקדיש אף שבס' ל"מ שם כתב לישב סוגית הש"ס אלו לדעת הרמב"ם מ"מ כל מעיין ישפוט בצדק שאין דבריו מחוורין ועוד כיון דאמרינן בפ' שבועת הדיינים ובערכין דטעמא דש"מ נאמן דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו היינו דלמיתה קאי ואינו חוטא להקדש בשביל יורשיו א"כ ה"ט שייך נמי באמר כן לאחר שהקדיש ויש בידי ליישב דברי הרמב"ם בדרך אחר והוא דאין ה"נ דחזקה דש"מ אין עושה קנוניא שייכא אפי' לאחר שהקדיש רק דמ"מ תיקשי דהלא הש"מ אינו אלא אדם א' ולמה יהא נאמן יותר מעד א' לכך צריך שיאמר כן בשעה שהקדיש דאז הוי עדיין קצת בעליו עליו ודו"ק היטב אך כיון שפשטא דש"ס לא משמע הכי ונלפע"ד עיקר כדעת שאר הפוסקים וכמ"ש לקמן על כן אין רצוני להאריך בזה הגם שראית בר' ירוחם סוף נתיב כ"ד שנמשך אחר דברי הרמב"ם מ"מ אין נ"ל כן אלא כמ"ש וכן משמע להדיא ממ"ש התו' ס"פ ג"פ בשם ר"י וכ"כ המרדכי שם וכן הרמב"ן בחידושיו והנ"י שם וכן הביא בתשו' ר' בצלאל סי' ט"ו דף צ' ע"ד בשם תוס' והרא"ש שהקשו אהא דאמר רב הונא ש"מ שהקדיש כל נכסיו אמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש תיפשוט מיניה דאינו יכול לחזור דאי יכול לחזור פשיטא דבלא"ה נאמן משום שהיה יכול לחזור ותירצו דרב הונא מיירי שהקדיש כשהוא בריא ואמר מנה לפלוני בידי כשהוא ש"מ ע"כ דבריהם הרי להדיא דאפי' אחר שהקדיש נאמן הש"מ משום חזקה דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש וכן נראה דעת הטור ושאר כל הפוסקים והכי נקטינן:

10 מיהו הוא הדין דבהקדיש מעכשיו כדין מתנת בריא מיתרצא קושית ר"י וכ"כ הב"ח סוף סעיף ג' ופשוט הוא אבל מ"ש הב"ח אח"כ וז"ל אבל מדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פ"ז מה' ערכין משמע דמיירי בש"מ שהקדיש נכסיו בסתם בלא מעכשיו וקושית ר"י יש לתרץ דאפי' אם ת"ל עמד חוזר איצטרך ליה למימר דנאמן מטעם חזקה דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש וה"ט דהכא אינה חזרה ודאי דדלמא לא אמר כך אלא שלא להשביע את בניו ואפי' נקט שטר מקוים בידי' א"נ אמר תנו איכא למימר דאינו גובה מן ההקדש אלא בשבועה אבל מטעם חזקה ניחא דגובה אפי' בלא שבועה עכ"ל דבריו תמוהין דהא קושיית ר"י היא ל"ל לטעם דחזקה הא אפי' בלאו הכי נמי כיון דאמר תנו או שהשטר מקוים דליכא משום שלא להשביע יהא נאמן אפי' בלא טעם דחזקה מטעם שהיה יכול לחזור בו גם מ"ש אבל מדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כו' ליתא דאין בדבריהם הכרע כלל שהרי לא כתבו אלא כלל הש"ס ואדרבה בהרמב"ם מוכרח לפרש דמיירי שהקדיש מעכשיו דהרי כתב דאם אמר כן אחר שהקדיש אין שומעין לו ואי בלא מעכשיו אמאי אין שומעין לו הא איהו פסק בס"פ ט' מהלכות זכייה דש"מ שהקדיש יכול לחזור בו:

11 ועתה אבאר שדברי הרי"ף ברורים וז"ל הרי"ף ס"פ ג"פ אמר רב הונא ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ודוקא דאיכא בידיה שטרא דמקוים אבל איכא בידיה שטרא דלא מקוים אמר תנו קיימי' לשטריה ונותנין לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וה"ה היכא דליכא שטרא בידי' אי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין דרב ושמואל דאמרי תרוייהו ש"מ שאמר מנה לפ' בידי אי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את בניו אמר רבא כו' ושמעי' מהא דרבא דהיכא דאמר בתורת הודאה אע"ג דלא אמר תנו ואי קשיא לך הא דרב ושמואל התם דלא אמר בתורת הודאה עכ"ל וכתב עליו הבעל המאור שם וז"ל ומאי דכתב הרי"ף ז"ל על האי מימרא דרב הונא דאי איכא בידיה שטרא דליתיה מקוים אי אמר תנו קיימי' לשטריה ונותנין לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ונראה מדבריו שאם אמר בתורת הודאה גמורה אע"ג דלא אמר תנו נותנין גם זו טעות הוא ואין לסמוך עליה ואפי' אמר בתורת הודאה גמורה כל היכא דלא אמר תנו ולא קיימיה לשטרי' אין נותנין וזה דבר ברור דה"ל כמלוה על פה ואינו גובה מן המשועבדין ותמה על עצמך אף כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבדין בלא שטר מקוים אם אמרו רב ושמואל ביורשים שהרשות בידו לצוות עליהם ולומר תנו דהא אילו בעי יהיב ליה במתנה יאמרו בנכסים משועבדים בין להדיוט בין לגבוה דלאו כל כמיניה הלכך אף באומר תנו אין הדבר נראה לנו לגבות מן ההקדש בשטר שאינו מקוים ומה שאמרו חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש לא אמרו אלא בשטר מקוים ולגבות בלא שבועה אבל לגבות מן המשועבדים בשטר שאינו מקוים אין לנו עכ"ל ומביאו הבעה"ת שער מ"ב חלק ד' ומביאו ב"י וכתב עוד הבעה"ת שם שהראב"ד יישב מתחלה דברי הרי"ף דזיוף לא שכיח וקיום שטרות דרבנן ואח"כ כתב כל זה אנו יכולים לומר אם אמר הרב כן אבל בלשון ההלכות אני רואה אבל איכא בידיה שטרא דלא מקוים אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין כו' מדקאמר נותנין ואין נותנין ולא קאמר גובה ואין גובה משמע דליורשים קאמר אבל להקדש ולקוחות אפשר כי ליכא שטרא מקוים אפילו אמר תנו לא מהימני למיגבי מנייהו עכ"ל ומביאו בית יוסף והנה מ"ש הראב"ד מתחלה שטעם הרי"ף דזיוף לא שכיח וקיום שטרות דרבנן תמוה לי דהא הרי"ף כ' וה"ה היכא דליכא שטרא בידיה אי אמר תנו נותנין גם מ"ש הראב"ד אח"כ דליורשים קאמר לא נהירא דהא אש"מ שהקדים קאי ולישנא דנותנים דנקט הרי"ף היינו משום דנקט בתר הכי האי לישנא בדרב ושמואל: והרמב"ן כתב בספר המלחמות שם וז"ל כתב בעל המאור גם זו טעות כו' ותמה על עצמך אף כשאומר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבדים בלא שטר מקוים כו' אמר הכותב ותמה על עצמך אף בשטר מקוים היאך גובה בלא שבועה שמא פרוע הוא ומה ראית לחוש לזיוף ולא לחוש לפרעון ואדרבה איפכא מסתברא וכשם שאמרו אין נפרעין בלא קיום שטר כך אמרו אין נפרעין מן המשעובדים בלא שבועה ואפי' התנה עליו מקודם כדאבא שאול בן אימא מרים בפ' הכותב אלא בואו ונסמך על דברי רבינו הגדול ז"ל שכל מודה הודאה גמורה בחוב קיים השטר וכיון שאין לחוש לקנוניא על נכסי הקדש נאמן הוא לגמרי ומקיימים השטר מפיו ולא עוד אלא נאמן לומר מלוה בשטר יש לו לפלוני עלי מזמן פלוני וגובה וא"צ להביא ראיה וכן אם הודה בפקדון ואמר תנו נותנין עכ"ל וכ"כ בחידושיו ס"פ ג"פ וז"ל ומ"ש הרב ז"ל בהלכות דבהא דרב הונא שהקדיש כל נכסיו אי הוה בידיה שטר' דלא מקוים ואמר תנו נותנין יפה כתב דהא כי איכ' בידיה שטר מקוים נמי לא גבי מהקדש אלא בשבועה והשתא דאמר תנו קיימי' לגמרי ושקיל בלא שבועה משא"כ גבי שאר לקוחות משום שאין אדם עושה קנוניא על נכסי הקדש כלל וחד טעמא הוא אבל תמהני שאמר וה"ה היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין והא מלוה ע"פ אינה גובה מן המשועבדין ונראה שכך הוא אומר דאע"ג דלא נקט שטרא בידיה אלא ש"מ הוא שצוה ואמר יש לפלוני עלי מנה בשטר תנו אותו לו נותנין דאיהו ודאי קושט' קאמר ולא משקר והרי הוא כמי שהוצי' מלוה לפניו שטר מקוי' דהא אמרת ש"מ לא משקר א"נ במוד' במנה פקדון או בקרקע והמקו' ידין אותנו לזכות עכ"ל ומביאו בכסף משנה פ' ז' מה' ערכין בקצרה. ואני תמה על כל הגדולי' הנ"ל מה ראו על ככה לתמו' על דברי הרי"ף הנ"ל ואיך עולה על דעתם לומר דתנו לא מהני להקדש רק ליורשי' הלא דברי הרי"ף כפשטן ברורי' ומוכרחים בש"ס התם בס"פ ג"פ דגרסי' התם אמר רב הונא ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואומר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוני' על ההקדש מתקיף לה רב נחמן הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כי קאמר רב הונא התם דנקט שטרא מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטר' אמר תנו נותנין מלוה ע"פ היא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחו' אלא אמר רב נחמן אידי ואידי דנקט שטרא ול"ק הא דמקוים והא דלא מקוים אמר תנו קיימיה לשטרי' לא אמר תנו לא קיימי' לשטרי' ע"כ הרי דמעיקרא הבין רב נחמן דברי רב הונא כפשוטו דמיירי בלא שטר כלל דהא התרצן הוא דמתרץ כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא מכלל דמעיקר' הוה סבר דרב הונא מיירי בדלא נקיט שטרא כלל ורב ושמואל מיירי בדנקיט שטרא ואפ"ה לא הוה קשיא ליה רק מדרב ושמואל דנימא אדם עשוי שלא להשביע אבל אי לא שייך שלא להשביע כגון באומר תנו לא הוה קשיא ליה מידי ואם איתא טפי ה"ל לרב נחמן לאתמוהי היאך נפרעין מן ההקדש בלא שטר מקוים ולמה ליה לאקשויי מדרב ושמואל אלא ודאי דהוה ניחא ליה דהיכ' דליכא משום שלא להשביע דגובין מן ההקדש אף בלא שטר כלל וכ"ש בשטר שאינו מקוים וכל שקלא וטריא דש"ס אינו אלא משום שלא להשביע ואהא מסיק אלא אמר רב נחמן אידי ואידי דנקיט שטרא ולא קשיא הא דמקוים לא אמרי' שלא להשביע אמר הא דלא מקוים אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה ואמרי' שלא להשביע אמר אבל אי לאו משום שלא להשביע מעיקרא לא הוה קשיא מידי על דברי רב הונא ושפיר גובה מן ההקדש בלא שטר כלל אלא ודאי אע"ג דבעלמא אין גובין מן ההקדש אלא בשטר מקוים ובשבועה אשמועי' רב הונא דשכ"מ שאני וטעמא רבה איכא במילת' כדפריש בש"ס להדי' בפרק שבועת הדיינים ובערכין פרק שום היתומים דכיון דש"מ הוא חזקה דאינו חוטא ולא לו דהיינו כיון דלמיתה קאי ודאי אינו משקר בשביל יורשיו וכמו שפירש"י וא"כ כל מה שהוא אומר קושטא קאמר והאי טעמא שייך בין בשטר מקוים בין באינו מקוים ואפי' בלא שטר כלל דהא כיון דאין לחוש בש"מ לקנוני' גבי הקדש א"כ מה לי איכא שטר או ליכא שטר ולענין דאין גובים מן ההקדש מלוה על פה עיין מה שכתבתי לקמן:

12 ואמת שמדברי הרמב"ן לעיל מינה בספר המלחמות בפיסק' אחרת גבי מה שהשיג על בעל המאור שם שאינו מפרש המסקנ' לענין שלא להשביע והקשה עליו הרמב"ן וכ' שכל המפרשי' וגם רבינו חננאל פירשו' לענין שלא להשביע וכן פירשב"ם ודלא כהבעל המאור ולא ערער אדם בפירוש זה מעולם וכ' שהרי רב נחמן מיפשט פשיט' ליה מעיקרא דרב הונא בדנקיט שטרא ומפרש לא אמר תנו אין נותנין משום דאדם עשוי שלא להשביע ול"ק ליה נמי אדרב הונא אלא דלימא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו משום דפשיט' לן דבנקיט שטרא הוא אלא דקס"ד דסבר רב הונא דבכל הודא' מקיימינן שטרא ואע"ג דלא אמר תנו ומש"ה קשי' לן עלה הא דרב ושמואל ומפרקינן בש"ס עלה דרב הונא שאני משום דנקיט שטרא כדקס"ד נמי מעיקרא והוינן בה מכלל דרב ושמואל כו' דאלמ' מפשט פשיטא לן דתרוייהו בדנקט שטרא כו' ע"כ לשון הרמב"ן אבל לפע"ד לא משמע הכי מן הש"ס כלל אלא משמע להדיא כדפרישי' דרב נחמן מעיקרא מיפשט פשיטא ליה דרב הונא מיירי בלא שטר כלל דהא מדקדקי ליה הש"ס וקאמר כי קאמר רב הונא בדנקיט שטר' מכלל דמעיקר' הוה סבר דרב הונא איירי בלא נקיט שטרא. וע"ק לפי דברי הרמב"ן וסייעתו דהאיך אפשר דרב הונא לא קאמר דנאמן אלא בדנקיט שטרא והלא רב הונא קאמר סתמ' ואמר מנה לפלוני בידי נאמן ולא הזכיר כלל בדבריו דנקיט שטרא משמע להדיא דנאמן רק בדבורו לבד אלא ודאי פשיטא דמשום נאמנות נאמן אפי' בלא נקיט שטרא כלל אלא דהש"ס פריך משום שלא להשביע ומשני כי קאמר רב הונא דנקיט שטרא כלומר שמשום נאמנות ודאי נאמן אפי' ליכא שטרא אבל מענין שלא להשביע לא מיירי אלא מיירי בענין דליכא משום שלא להשביע כגון דנקיט שטרא אלא דמעיקרא הוה ס"ל דרב ושמואל מיירי בדנקיט שטרא דאל"כ הא ס"ל לרב ושמואל דמלוה ע"פ אינה גובה מן היורשים והא דלא פירשו רב ושמואל דמיירי בדנקיט שטרא היינו משום דלא מיירי אלא משום שלא להשביע ומשום גבייה לא מיירי ומיירי בדרך שגובין מן היורשים דהיינו בשטר והשתא דמשני כי קאמר רב הונא בדנקיט שטרא פריך מכלל דרב ושמואל בדלא נקיט שטרא דאי בדנקיט שטרא הא קאמר דאפי' לא אמר תנו ל"ש שלא להשביע וא"כ קשה דהא רב ושמואל ס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים כן נ"ל ברור כשמש סוגית הש"ס:

13 וכ"כ הטור ברמזי הרא"ש ס"פ גט פשוט סי' מ"ז ובטור להדיא בסי' זה בהקדש כמו ביורשים דאם אמר תנו נותנים אפי' בלא שטר כלל וכן משמע בנימוקי יוסף ס"פ גט פשוט. וכן נראה להדיא מדברי ר"א בן נתן דף קי"א ע"א וכך כתב האגודה ס"פ גט פשוט ש"מ שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ודוקא דאית ליה שטר מקויים אבל אי ליכא בידו שטר מקוים אי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין עכ"ל וכל זה דלא כבעל המאור והראב"ד וסייעתם אלא כפשט דברי הרי"ף שכתבתי שמוכרח מן הש"ס ושארי להו מארייהו לבעל המאור והראב"ד ובעה"ת שתמהו על הרי"ף בזה ופסקו דבהקדש לא גבו אלא בשטר מקויים והא ודאי ליתא וכמו שכתבתי וגם תימ' גדולה על הרמב"ן שפקפק על הרי"ף בזה כי דברי הרי"ף הם דברי אלהים חיים והפורש ממנו כפורש מן החיים. וגם מה שדחק הרמב"ן לדעת הרי"ף דמיירי כשהודה הש"מ במנה של פקדון או שאומר מלוה בשטר היה לו עלי לא נהירא לפע"ד וגם לחנם דחק כן בדעת הרי"ף דהא דברי הרי"ף הם הכל מדברי הש"ס וכמו שהוכחתי ולדבריו ק' היכי הוזכר בהרי"ף או בש"ס שאומר הש"מ מנה פקדון או כשאומר הש"מ מלוה בשטר הי' לו עלי ועוד דבע"כ בש"ס לא מיירי שאומר מנה פקדון וכמ"ש לקמן וא"כ היכא נימא דהרי"ף מיירי במה דלא מיירי הש"ס וכמ"ש לקמן בסמוך וגם על התירוץ של מלוה בשטר הי' לו עלי ק' דהא מלישנא דקאמר בש"ס כי קאמר רב הונא בדנקיט שטרא משמע דמעיקרא קס"ד דרב הונא מיירי בלא שטר כלל ואף שי"ל דקס"ד דרב הונא מיירי בדלא נקיט שטרא אבל אמר שטר הי' לו עלי ואבד מ"מ פשטא דש"ס לא משמע הכי ועוד דא"כ מאי פריך מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטרא הא מלוה על פה הוא כו' מאי קושי' לישני דרב ושמואל מיירי כדקס"ד מעיקרא דמיירי ר' הונא דהיינו באומר שטר היה לו עלי ואבד ועוד ק' לפי דברי הרמב"ן מאי פריך רב נחמן מעיקרא ארב הונא ורב ושמואל לימא דרב הונא מיירי כשאומר תנו אלא ודאי לא מצינו למימר הכי משום דלישנא דש"מ שאמר מנה לפלוני בידי משמע דאינו אומר רק אלו הדברים מנה לפלוני בידי ותו לא קאמר מידי ואם כן כיון דבע"כ משמע בש"ס דלישנא דאמר מנה לפלוני בידי משמע דאינו אומר רק לשון זה מנה לפלוני בידי ותו לא מידי דאל"כ לא הוי פריך מידי על רב ושמואל דהא הי' לו לתרץ דרב ושמואל מיירי שאמר מנה לפלוני בידי של פקדון או מנה לפלוני בידי ששטר היה לו עלי דאז אם אמר תנו נותנין ועוד דמאי פריך רב נחמן מעיקר' לימא דרב הונא מיירי כשאמר תנו אלא ודאי דהאי לישנא משמע דתו לא קאמר מיד וא"כ היאך יישב הרמב"ן כוונת הרי"ף שאומר מנה לפלו' בידי פקדון או מלוה בשטר הי' לו עלי הרי מוכח בהדיא מן הש"ס דלא קאמר אלא האי לישנא מנה לפלוני בידי ותו לא קאמר מידי:

14 אלא נלפע"ד דקושית הרמב"ן וסייעתו מעיקר' לק"מ והוא דכיון דאחר שהקדיש כל נכסיו אמר מנה לפלוני בידי אף דסתמא קאמר מנה לפלוני בידי ודאי מנה של פקדון קאמר שהרי הוא אמר כדי שיגבה זה המנה מן ההקדש ואם איתא שכוונתו למנה של הלואה היאך יאמר לגזול ההקדש דהא מלוה על פה אינו גובה מן ההקדש כיון שהקדיש כל נכסיו ושוב אין הנכסים שלו אפי' יהא אמת שפלו' הלוה לו מנה היאך הוא אומר מנה לפלוני בידי כדי לגבות מן ההקדש אלא ודאי כוונתו מנה של פקדון יש לפלוני בידי אבל בדבר ושמואל פריך הש"ס שפיר הא מלוה על פה היא דמסתמא אמרי' דמאי דקאמר מנה לפלו' בידי מנה של הלואה קאמר שהרי רוצה שיגבה זה ממנו שהרי הנכסים עתה הם שלו וא"כ כי אמר תנו ומת אמאי נותנים היורשים הא מלוה על פה אינו גובה מן היורשים. כן נ"ל ברור כשמש. ונפלאתי על הרמב"ן שמסר נפשו תמיד על הרי"ף ליישב דבריו וכאן יישב דבריו בדוחק והדבר ברור ואמת כמ"ש ומקום הניחו לי מן השמים. ובזה ניחא נמי ליישב קושיית הרמב"ם והרשב"א והנ"י שהבאתי לעיל שהקשו דבלא"ה יהא נאמן במגו דאי בעי מיתשל וגם קושית התוס' והרמב"ן ושאר פוסקי' שהבאתי לעיל שהקשו שיהא נאמן במיגו שיהיה יכול לחזור ומה שתירצו בזה כבר כתבתי לעיל מה שקשה עליהם ולפי מה שכתבתי ניחא הכל דהוי מגו במקום חזקה דכיון דאין יכול זה לזכות אלא מטעם פקדון א"כ הוי מגו במקום חזקה דכל מה שהוא תחת יד האדם הוא בחזקת שלו וכמ"ש לעיל ואין להקשות מ"מ יהא נאמן במיגו ונימא דכוונתו היה במה שאמר מנה לפלוני בידי שטר היה לו עלי קודם שהקדשתי דאינו נגד החזקה לק"מ דפשיט' דכיון דקאמר סתם מנה לפלוני בידי ולא הזכיר משום שטר לא כוון על שום שטר כלל שאין אנו מפרשים דבריו במה שאין במשמע בלשונו כלל וזה נכון. ובזה ניחא נמי מה שהקשו התוס' בד"ה הא דמקוים כו' דמאי צריכים לנאמנותו דש"מ הא בלאו הכי גובה בשטר מקוים ותירצו דנאמן שגובה בלא שבועה וכ"כ בחידושי הרמב"ן ולפע"ד זה דוחק דפשט דברי רב הונא משמע דאי לאו דהיה נאמן לא היה גובה מן ההקדש כלל ובדבורו הוא דנאמן לגבות מן ההקדש ולפי מ"ש ניחא דמיירי שאמר סתם מנה לפלוני בידי והוה אמרי' ודאי מנה פקדון קאמר אלא דאיכא למיחש שלא להשביע קאמר ולכך אי נקט האי שטרא מקוים בידיה דאפקיד גביה מנה תו ליכא משום שלא להשביע ואי לאו דהיה נאמן הש"מ לא היה זה גובה מן ההקדש דהא אף במפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לו' החזרתי במגו דנאנסו ואינו גובה מן היורשים דטענינן להו שמא החזיר אביהן וכדאיתא בפ' המוכר את הבית בבא בתרא דף ע' ונתבאר לעיל סי' ק"ח סעיף ד' וא"כ הוה טענינן להקדש החזרתי כמו שטענינן ליורשים וללקוחות והשתא כיון דנאמן ואיכא בידא דהאי שטר מקוים לא עביד שלא להשביע שלא יסברו העולם שלא החזיר כמ"ש התוס' בסוף ד"ה הא דלא מקוים כו' דכיון דמקוים אין הלוה רגיל לעולם לומ' שלא להשביע היכא דפרעיה שלא יסברו העולם שלא פרע וה"ה בפקדון אם איתא דהחזיר לא היה אומר שלא להשביע שלא יסברו שלא החזיר וזה נ"ל ברור:

15 והשתא לפי מה שכתבתי דברי הרי"ף המה הכל כפשוטו דאפי' לא נקיט שטרא כלל כשאמר תנו או דרך הודאה בענין שאין לחוש משום שלא להשביע נותנין אפי' לא אמר רק מנה לפלוני בידי דודאי מנה של פקדון קאמר כדי לגבות מן ההקדש ונאמן הוא בכך דש"מ אינו עושה קנוניא על ההקדש דכיון דלמיתה קאי אינו חוטא ולא לו וכדקאמר בש"ס בערכין ובשבועות וכמ"ש וכל זה ברור ונכון וכן מוכח דעת הטור והראב"ן והאגודה והנ"י ס"פ ג"פ שהבאתי לעיל שכולם כתבו סתמא מנה לפלוני בידי נותנים מן ההקדש וכן עיקר:

16 ומתוך כל מה שכתבתי נתבאר שדברי הרמב"ם והמחבר בכל הסעיף זה ס"ג ליתנהו לדינא ולכן אכתוב הדינים העולים מכל מה שכתוב בס"ז והוא.

17 המקדיש נכסיו תוך כדי דיבור יכול לחזור בו ואחר כדי דבור אינו יכול לחזור בו שדין הקדש בזה כשאר דברים לפיכך מי שהקדיש נכסיו ואח"כ אמר מנה של פקדון יש לפלוני בידי אינו נאמן שמא קנוניא הוא עושה על ההקדש ואע"פ שעדיין לא מסר נכסיו ליד הגזבר והיה יכול לישאל על הקדשו אינו נאמן במגו לפי שחזקה כל מה שהוא תחת יד האדם הוא שלו ואין אומרים מגו במקום חזקה זו אבל אם אמר מנה של הלואה יש לפלוני בידי אם לא אמר שהיה לו שטר אינו גובה כלום שאפי' הוא אמת מלוה על פה אינו גובה מן המשועבדין ואם אמר שטר היה לו עלי קודם שהקדשתי ונאבד נאמן שהרי אלו רצה היה יכול לישאל על הקדשו וכן מי שהקדיש נכסיו וגרש אח"כ את אשתו א"צ להדירה הנאה אא"כ הקדישו ע"ד רבים שאין חוששים לקנוניא שהרי יכול לישאל על הקדשו ואם הקדיש על דעת רבים או מסר נכסיו ליד הגזבר או הקנה להקדש בחליפין או שאר קנינים בענין שאינו יכול לישאל על הקדשו אינו נאמן ואפי' יש לזה שטר מקוים אינו נאמן בהודאתו וצריך זה לישבע על שטרו לטרוף מן ההקדש במה דברים אמורים בבריא אבל שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואפי' הקדיש כשהוא בריא ואפי' מסר נכסיו ליד הגזבר נאמן שחזקה אין ש"מ עושה קנוני' על ההקדש שאין אדם חוטא ולא לו שהרי נוטה למות ובין שיש לזה שטר ואינו מקוים או שאין לזה שטר כלל נאמן בכל מה שיאמר נגד ההקדש ואינו נאמן נגד לקוחות או בעלי חובות אחרים ואפי' אמר סתם מנה לפלוני בידי ודאי כוונתו מנה פקדון באופן שיגבה מן ההקדש כיון שאמר כן אחר שהקדיש כל נכסיו וכל זה דוקא כשהוא בענין שאין יכולין לו' שאמר כן שלא להשביע א"ע או בניו כגון שאמר תנו או שאמר דרך הודאה גמורה וכן כשיש שטר מקוים בין שטר הלואה או שטר פקדון אף שלא אמר תנו גובה בלא שבועה מפני צוואתו דכיון שיש שטר מקוים ודאי לא אמר שלא להשביע וכן אם אומר אני חייב לזה מנה על פה ואני רוצה לישאל על ההקדש כדי לפרוע לזה מתירין לו נדרו אפי' הקדיש ע"ד רבים שפריעת בעל חוב מצוה היא ונאמן השכיב מרע לומר שעושה כן משום מצוה שחזקה אין ש"מ עושה קנוניא על ההקדש וכשיתיר נותנין לזה חובו ואין אומרי' שמא עשה שלא להשביע שכיון שהתיר נדרו על מנת לפרוע לזה הרי הודה הודאה גמורה. וכל זה כשידוע דוקא שלא נפרע זה אחר צוואתו של השכיב מרע שאם לא כן טוענין להקדש שמא פרע אח"כ: